Day 207 Alienation vs. Alien Nation. Day 207 of 365 (for TOTW: "Juxtaposed"). cc: Flicker. Some rights reserved by pasukaru76
על גורלם של המשתכנזים כפי שהיכה בי במפגש משפחתי
אין דימוי טוב יותר לתופעת ההשתכנזות כמו מופלטה מקמח מלא. יצור זה, שרקיחתו מערבת מסורת ים-תיכונית עם טרנד יאפי, הוגשה למרבה הבושה בביתי כשהייתי צעיר. איפשהו בסוף שנות ה-90 הגיחה המופלטה מקמח מלא בביתנו (לעתים, כדי להוסיף להוסיף חטא על פשע, משוכה במייפל במקום בדבש) ומאז שוכנת מעלינו עננתה המטאפורית. אפשר לומר שפוליטיקאי שהיה בא לביתנו למימונה כדי לקושש הון פוליטי, היה מוציא לעצמו תדמית עממית כמו של שלמה בן עמי.
פיוז'ן קולינרי, כמו גם ערבוב והטלאת תרבויות בתחומים רבים אחרים, הם תופעות רווחות ואף חיוביות מנקודת מבט פלורליסטית. אבל המופלטה שלנו לבשה את חומו של הקמח המלא לא מתוך השראה ששאבה בבקרה את בית הטבע הקרוב, אלא מתוך הטוטאליות של שלילת המופלטה המקורית – זו שעושה מחלות ומביאה צרות ומבטאת בורות וחוסר מודעות לידע עדכני: למה שנכון, מדעי ומערבי. המוטיווציה של המופלטה, יותר מהתוצר הסופי והמוזר, היא זו שצריכה למקד את תשומת לבנו. אבל בסופו של יום, הדבר החשוב ביותר מבחינה פרקטית שניתן לומר על מופלטה מקמח מלא הוא שהיא פחות טעימה. וכך בהיפוך מה של סימבוליקת הצבעים, דווקא רדידת הבצק הלבנה עליונה על זו החומה.
ההשתכנזות כולה היא תופעה דומה, כלומר היא צריכה להימדד לפי מבחן המוטיווציה (והיא גם פחות טעימה, לעזאזל). זו לא ההיפתחות לתרבויות אחרות ומגוונות (במשפחתי המורחבת מאכלים עירקיים ותימניים השתלבו נהדר לצד הקוסקוס המסורתי) כמו האימוץ שלהן מעמדה של קבצנות הון סימבולי; מהעמדה של בקשת לגיטימציה ממה שנתפש כמערב. ההשתכנזות במובן הזה היא תופעה סוציו-פסיכולוגית ולא תופעה סגנונית. אלו לא התוצרים הסופיים אלא נקודות המוצא הנפשיות, שהופכות אותה מפתיחות תרבותית לפחיתות תרבותית.
סופה של ההשתכנזות שהיא הופכת אותך לזר בביתך; למרוחק מתרבותך שלך, מהתרבות עליה גדלתי. מה שמוביל אותי לחשוב על דוגמה נוספת שמגלמת בתוכה היטב את טבעה של ההשתכנזות, והפעם מהכיוון הפנימי, הלוקח בחשבון הלכי רוח ולא רק תוצרים קולינריים מופרכים. לאחרונה יצא לי לשמוע שרשרת שירים של להקת שפתיים במפגש משפחתי, שם נכחו גם בני משפחתי הרחוקה יותר (אלו שהמופלטה שלהם מעלה פוליטיקאים לשלטון וגורמת לדיאטניות להוציא אזהרת מסע). סבתי התרגשה מאד מהמוזיקה וכך גם אני ושאר בני המשפחה. החלו מחיאות כפיים ואולי גם קצת ריקודים.
לפתע יכולתי להסתכל על עצמי מהצד – על מחיאות הכפיים שלי ועל ההתרגשות שלי מהמוזיקה. אלו היו מחיאות כפיים של אשכנזים שמנסים להראות כמה הם מחוברים למוזיקה מזרחית וההתרגשות הייתה ממוזיקה אקזוטית וזרה. המוזיקה עליה גדלתי היא המוזיקה שאותה אני אוהב, נכון, אבל איזו תהום בלתי עבירה מפרידה בין הילד שאהב אותה כשלעצמה למבוגר ששוכנז ואוהב אותה בשל צבעוניותה. לא נוסטלגיה למוכר שבילדות היא מעלה, אלא נוסטלגיה למקום רחוק וזר. ואז זה היכה בי: למשתכנזים אין זכות שיבה לשורשים כי אין לאן לשוב, הם לכודים בעולם פסטישאי, של הזרות תרבותיות.
